בנק הפועלים בע"מ נ' טובול

החלטה

בפני בקשתו של המבקש כי תינתן לו הרשות להתגונן בפני התביעה שהגיש כנגדו המשיב, בסדר דין מקוצר, על הסך של 54,178 ₪, בגין ערבותו להלוואה אשר נטלה הגב' זוהר רטרי נטלי (להלן: "הלווה") מאת המשיב, וזאת בשל העובדה שביום 28/6/2011 ניתן בעניינה של הלווה צו כינוס נכסים בהליך של פשיטת רגל.

המבקש טוען בתצהירו טענה אחת ויחידה, והיא כי נציגי המשיב הטעו אותו בעת חתימתו על כתב הערבות, בכך שאמרו לו כי הוא "ערב מוגן ולא יתבעו אותו כלל".

המבקש נחקר בפני בחקירה נגדית בדיון שהתקיים ביום 6/5/2012, וחזר על טענתו זו.

המבקש טען בחקירתו כי הוא יודע את משמעות המונח "ערב" אך נאמרה לו גם המילה "מוגן".

עוד טען המבקש, כי אכן נאמר לו שהוא "הבטחון להלוואה", כלשונו, אך הוא "ערב מוגן" והרכב של הלווה משועבד לטובת ההלוואה ולפיכך, במידת הצורך, "לוקחים את הרכב כבטחון ואין יותר חוב".

לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו, בבקשת הרשות להתגונן שהגיש המבקש, בתצהירו, בחקירתו בפני ובסיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הגנתו של המבקש היא הגנת בדים ודינה להידחות.

ראשית, המבקש מודה בסע' 6 לתצהירו כי חתם על כתב הערבות.

בכתב הערבות מופיעים סעיפים ברורים וחד משמעיים מהם ניתן להבין כי המבקש יחוייב לשלם את ההלוואה, אם הלווה לא תעמוד בתשלומים.

ראה, למשל, סע' 36 לכתב הערבות בו נכתב, בין היתר: "הערבים ערבים בזה כלפי הבנק לפרעון המלא והמדוייק של ההלוואה, ומתחייבים לשלם לבנק, מיד על פי דרישתו, כל סכום שיידרש מהם מדי פעם בפעם על חשבון ההלוואה..." (ההדגשה שלי – י.ב.).

המבקש אינו טוען דבר וחצי דבר לגבי ניסוחם של סעיפים אלה, המצויים במסמך עליו חתם, ולא מבהיר, בתצהירו האם קרא או שמא לא קרא כלל את כתב הערבות.

הלכה פסוקה היא שאין לקבל טענה לפיה אדם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר (ראה למשל ע.א. 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נ"ד (2) 559; ע"א 467/04 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113).

המבקש, כאמור, כלל לא מתייחס בתצהירו לשאלת קריאתו של כתב הערבות.

חזקה על אדם כי לא יחתום על מסמך לפני שידרוש ויקבל הסברים אודות תוכנו.

"הכלל הוא (ע"א 413/79 [1], בעמ' 38), שהטענה האמורה אינה עומדת - "... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים".

עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם." (מתוך ע"א 779/87 בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פ"ד מ"ד (3) 304) (ההדגשה שלי – י.ב.).

אם קרא המבקש את המסמך, הרי שהיה צריך להבחין, מיד, בניגוד החריף שבין מה שנאמר לו בעל-פה, כי לא יחוייב לעולם לשלם את ההלוואה, ובין האמור בסע' 36 לכתב הערבות ולבקש הסברים מפקידי הבנק-המשיב.

אם לא קרא – אין לו אלא להלין על עצמו.

שנית, הטענה כי "נאמר" למבקש כי לא יחוייב לעולם בגין ההלוואה, נטענה באופן סתמי, כללי ומעורפל, ללא פרטים עובדתיים של ממש. המבקש אינו מציין מי מפקידי הבנק-המשיב אמר לו את הדברים הללו; מה בדיוק נאמר; באיזה מעמד או מועד וכיוצא בזה.

ההלכה היא כי "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו"